פסק-דין בתיק עב"ל 629/09

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת עפרה ורבנר; בל 158-08) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באירוע מוחי בו לקה ביום 20.4.07 כפגיעה בעבודה לפי הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.

            להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי :

2.         המערער, יליד 1963, עבד בחברת "התאמה השמה ומידע בע"מ" במשך שנים בתפקיד של מנהל אבטחה ומדריך ירי של מאבטחים. ביום 18.4.07 המערער איבטח אירוע ביום העצמאות ובמהלכו פנתה אליו עוזרת מנכ"ל העיריה בצעקות ובטרוניה על כך שלא פתח את השערים קודם לכן, וזאת בנוכחות עובדים אחרים ושוטרים שהיו במקום. המערער חש מושפל והיה בסערת רגשות בעקבות אותן צעקות, ואף דיווח על כך למעבידו. כעבור יומיים, ביום 20.4.07 המערער הגיע לעבודה ולא הצליח לדבר. כתוצאה מכך המערער חזר לביתו, פנה לחדר מיון ושוחרר. למחרת ביום 21.4.07 אושפז בבית החולים "כרמל" ואובחן שלקה באירוע מוחי.

            בית הדין האזורי מינה את פרופ' אבינועם רכס כמומחה-יועץ רפואי (להלן גם המומחה) בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין מחלתו של המערער.

3.         המומחה השיב בשלילה לשאלה בדבר קיומו של קשר סיבתי כאמור, וציין כי פרק הזמן הארוך בין מועד האירוע לבין הופעת סימני המחלה הראשונים (יומיים לאחר מכן) מנתק את הקשר הסיבתי. המומחה הוסיף כי השפעת גורמי הסיכון שהיו אצל המערער - עישון, היפרליפידמיה ויתר לחץ דם - גוברת על השפעת האירועים בעבודה, וניתן להם ביטוי מובהק באירוע קרדיאלי שסבל המערער בשנת 1997. עוד הוסיף כי האירוע בעבודה לא גרם ולא החיש את הופעת המחלה המוחית.

            בית הדין האזורי הפנה למומחה שאלות הבהרה, ובתשובותיו ציין המומחה כדלקמן: אם אכן המערער עישן סיגריה-שתיים ביום בתקופה שמשנת 2000 עד 2004 הרי שמדובר בגורם סיכון שולי אך ברישומים אחרים מצוין שעישן כמות גדולה יותר של סיגריות בתקופות שונות; על פי המסמכים הרפואיים המערער סבל מיתר לחץ דם; סמיכות הזמנים אשר אינה מנתקת קשר סיבתי היא מסגרת זמן מירבית של 24 שעות בין האירוע לבין פרוץ האוטם; יש קשר סיבתי בין STRESS לבין הופעת אירוע מוחי אך שינויים אלו דועכים עם הזמן ואינם מתקיימים מעבר ל-24 שעות. לכן קבע המומחה כי הוא עומד על מסקנותיו כפי שנקבעו בחוות דעתו הראשונה.

            המערער הגיש לבית הדין האזורי בקשה למינוי מומחה נוסף אך הבקשה נדחתה בהחלטת בית הדין האזורי מיום 15.10.09. בפסק דינו התייחס בית הדין האזורי לבקשה למינוי מומחה נוסף וקבע כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי קיימת אסכולה אחרת או כי יש צורך למנות מומחה נוסף, והעמדה שהציג המערער אינה בגדר דעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים או במחקרים מדעיים רציניים. בית הדין האזורי אימץ את חוות דעת המומחה ודחה את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו.

 4.        הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב-1991.

            עיקר טענות הצדדים בערעור :

5.         המערער טוען בפנינו כי קביעותיו של המומחה היו מגמתיות ומבוססות על דעתו ותפיסת עולמו האישית בלי שתהיה מגובה במחקרים או מאמרים מדעיים. המערער מוסיף כי לא הייתה הצדקה לבית הדין לאמץ את קביעותיו של המומחה והיה מקום לקבוע קיומו של קשר סיבתי לאור הממצאים והמסמכים הרפואיים, במיוחד כאשר על פי המסמכים הרפואיים המערער כלל לא סבל מבעיית לחץ דם. לטענת המערער, נקבע במקרים אחרים בפסיקה כי סמיכות הזמנים הנדרש להוכחת קשר סיבתי היא בטווח של עד שבעה ימים בין האירוע החריג לקרות האירוע המוחי. המערער מסתמך, בין היתר, על חוות דעת של פרופ' מנשה זערור לפיה מתקיים קשר סיבתי.

6.         המשיב, מנגד, טוען כי יש לאמץ את מסקנותיו של המומחה ולדחות את הערעור.

דיון והכרעה :

7.         לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו, לחוות דעתו של המומחה ותשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו אליו, ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו.

8.         ראשית, נזכיר מושכלות יסוד באשר לחוות דעת מטעם מומחה שמונה על ידי בית הדין. חוות דעתו של המומחה מטעמו של בית הדין היא בבחינת "אורים ותומים" לבית הדין בתחום הרפואי וככלל, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו על ידי המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליה ולא יסטה מקביעותיו אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן [ראו דב"ע נו 244-0 המוסד לביטוח לאומי נ' יצחק פרבר (לא פורסם, 26.2.1997), עב"ל 1035/04 דינה ביקל נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם (6.6.2005)].

בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומובטחת במידה מרבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין [ראו דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, 2.11.1999, וכן עב"ל 341/96 שמעון מליחי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 377 (1999)].

9.         בענייננו, לא שוכנענו מטענות המערער כי מתקיים טעם חריג לסטות ממסקנותיו של המומחה, ואין בידינו לקבל את ניסיונותיו של המערער להטיל דופי במקצועיותו של המומחה ובנימוקים שהביאו למסקנות שבחוות דעתו. המומחה הסביר באופן ברור וחד משמעי כי אין קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודתו של המערער לבין האירוע המוחי בו לקה. כן הסביר כי השפעת גורמי הסיכון שהיו במערער גוברת על השפעת האירוע בעבודה, וחלוף הזמן בין האירוע בעבודה לבין פרוץ האוטם מנתק את הקשר הסיבתי ביניהם. המומחה אף השיב באופן מפורט לשאלות ההבהרה שהופנו אליו, כאשר בנוגע ליתר לחץ דם הסביר כי המערער קיבל באופן קבוע משנת 2001 ועד שלקה באירוע המוחי טיפול בתרופה המשמשת להורדת לחץ דם ומכך הסיק שהמערער סבל מיתר לחץ דם.

             נסיבות אלה אינן מקימות עילה לסטיה ממסקנתו של המומחה או לחילופין למינוי מומחה רפואי נוסף. טענות המערער בדבר מקרים אחרים בהם הביעו מומחים דעות שונות אינן רלוונטיות לענייננו ואין בהן כדי לבסס טענה על אסכולה רפואית מנוגדת.

10.       סוף דבר : הערעור נדחה. אין צו להוצאות.